התקשר ל: 5740011 - 050
דר' עומר פורת, פסיכולוג שיקומי מומחה מדריך 050-5740011 omerporat77@gmail.com
באר שבע: רח' הרצל 18, מרכז רב תחומי חדוותא
באר שבע: רח' הרצל 18, מרכז רב תחומי חדוותא
מאמרים
דופמין - סוד קסם החיים
למה דופמין מעניין?
כבר בשנת 1910 הצליחו ג'ורג' בארגר וג'יימס אוונס לייצר לראשונה דופמין בחדריהן החשוכים של מעבדות "Wellcome" בלונדון, אך לקחו עוד 50 שנה בטרם הצליח אולה הורניקווויץ לייצר לבודופא. אותו לבודופא, dopamine's precursor, הפך להיות התקווה של מיליוני חולים בהפרעה ההיפו-דופמינרגית הגדולה בתולדות האנושות, מחלת פרקינסון. במקביל זוהה עודף דופמין כאויב מספר אחת של מיליוני חולים בהפרעות היפר-דופמינרגיות, בראשן סכיזופרניה וקשת ההפרעות הפסיכוטיות ("The dopamine hypothesis").
מאז צלח דופמין את התחומים הנוירופסיכיאטרים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, הוא עבר מהפכה נוספת עם התפתחות מדעי העצב (neuroscience) אשר הציבו אותו כשותף מרכזי בהבנתם של התפקודים ההתנהגותיים והקוגניטיביים, ובהתחקות אחר תהליכים מוטיבציוניים בהתנהגותם של בני אדם ובעלי חיים.
כיום חיפוש ב PubMed על "דופמין והתנהגות" מוליד פי ארבע יותר ציטטות (27,868( מאשר "cocaine addiction" ומספר הפרסומים על דופמין והתנהגות עולה משנה לשנה. ספרים חשובים חדשים מתפרסמים וכנסים בינלאומיים מוקדשים ללמידת תפקודיו בתוך גרעיני הבסיס ומחוצה להם, ומעבדות הדמיה מפתחות טכניקות למיפוי מדויק יותר של פעילות המערכת הדופמינרגית.
אז למה דופמין מעניין? הוא מעניין כי ככל שאנחנו למדים יותר על התנהגות בעלי חיים כך אנחנו נוכחים לראות עד כמה הוא שותף חיוני בכל התהליכים הקוגניטיביים, החל מהפניית הקשב ויציבותו, דרך יכולות התפיסה, הלמידה והזיכרון, וכלה ביכולות הניהוליות. הוא שותף פעיל בוויסות שינה, באוכל ובמין וכמובן בתכנון בבקרה ובהוצאה לפועל של תנועה. למעשה, אין כמעט פעולה מוחית שלא מערבת דופמין בצורה כזו או אחרת, ולא ניתן להשפיע על המערכת הדופמינרגית מבלי שהדבר יבוא לידי ביטוי במערכות התנהגותיות.
רקע: דופמין, מבנה מיקום ופעילות נוירונאלית
דופמין הנו מתווך עצבי, מולקולה המורכבת מפחמן, מימן, חמצן וחנקן, אבני הבנייה של שלושת הקטאכולמינים (דופמין, אפינפרין ונוראפינפרין) . דופמין מיוצר מחומצת האמינוtyrosine המופקת מ phenylalanine. דופמין פועל בעולם החי והצומח כנוירוטרנסימטור, כנוירומודולטור, וכנוירו-הורמון ומצוי בצמחים שונים , בחרקים בדגים בבעלי חוליות ובחסרי חוליות בהם הוא פועל במגוון דרכים במטרה לשמר הומיאוסטזיס, החל מהרמה הפיזיולוגית הפריפריאלית וכלה ברמה ההתנהגותית ובמערכת העצבית המרכזית.
במוח האדם וביונקים אחרים פועלת המערכת הדופמינרגית בעיקר בסטריאטום אך גם מחוצה לו, באזורים קורטיקליים פרה- פרונטליים, מדיאליים, אינפרא ופארא-לימביים. נוירונים דופמינרגיים נמצאים בעיקר ב- substansia nigra pars compacta (SNpc), בטגמנטום הוונטראלי(VTA) ובהיפותאלמוס, ורצפטורים לדופמין (מסוג D1, D2) ממוקמים בעיקר בסטריאטום הדורסאלי, באזורי התגמול (neucleus accumbens, NAcc) וב- olfactory tubercle. ריכוזים נמוכים יותר של רצפטורים דופמינרגים נמצאים בקורטקס, ב- septum pellucidum ובהיפותלמוס ואילו בהיפוקמפוס ריכוזם מזערי . המערכת הדופמינרגית פועלת בארבעה מסלולים עיקריים בצרברום: הראשון שהוא מסלול ניגרוסטריאטאלי, המקשר בין ה-SNpc ובין הסטריאטום הדורסאלי; השני מחבר בין ה-VTA לאזורים לימביים, המכונה המסלול המזולימבי; השלישי המחבר בין ה VTA ואזורים נרחבים בניאו-קורטקס; הרביעי פועל על ידי הפרשת דופמין מההיפותלמוס להיפופיזה על מנת לעכב את ייצור פרולקטין, מסלול המכונה tuberoinfundibular .
היקף הפעילות הדופמינרגית שזוהה בהתנהגות בעלי חיים ובבני אדם
כנראה שלא קיים תחום קוגניטיבי או התנהגותי שדופמין אינו משחק בו תפקיד כלשהו. מאז שזוהה דופמין לפני כחמישים שנה (על ידי זוכה פרס נובל ברפואה לשנת 2000, ד"ר ארוויד קרלסון משבדיה), כשחקן מפתח במערכת העצבים , הלך והתברר עד כמה הוא דומיננטי גם בפתופיזיולוגיה של מגוון מצבים נוירופסיכיאטרים, בניהם סכיזופרניה, ADHD ומחלת פרקינסון, וכי תרופות המגבירות שחרור דופמינרגי (methylphenidate, אגוניסטים דופמינרגיים) או מעכבות שחרור דופמינרגי (כגון הלופרידול) משפיעות על הקוגניציה וההתנהגות של החולה, לעיתים לא פחות מאשר על המוטוריקה שלו.
מבין השלל הרב של מחקרים המתמקדים בדופמין והתנהגות או דופמין וקוגניציה, נזכיר כאן רק מספר מצומצם ולו רק בכדי לתת מושג כלשהו על מגוון התפקודים בהם מעורב דופמין.
דופמין ואינטראקציה חברתית
פסיכוסטימולנטים המעלים את ריכוז הדופמין בסטריאטום הונטראלי באופן כללי מורידים את רמת הפעילות החברתית; חולדות צעירות המקבלות אמפטמינים (החוסמים את הקליטה מחדש של דופמין ומעלים את ריכוזו ברמה החוץ תאית) יוזמות פחות משחק עם חולדות צעירות אחרות וגם פחות משתפות פעולה עם בקשות למשחק על ידי חולדות אחרות, שלא קיבלו סטימולנטים (וזאת ללא הבדל ביכולות תנועתית או מוטורית הנשארת שמורה).
בבני אדם, נמצא כי אנשים עם פוביה חברתית הנם בעלי קליטה נמוכה יותר של רדיו-ליגנדים לרצפטורים דופמינרגים מסוג D2 בסטריאטום בהשוואה לנבדקים בריאים , כלומר, שחלק מהביטוי של החרדה החברתית שלהם מתאפיין גם בפעילות דופמינרגית נמוכה באזורי התגמול.
מאפיין אחד באינטראקציה חברתית, הוא היכולת לזהות הבעות פנים, המהוות אינדיקציה על כוונותיו של האחר. מחקרים בבני אדם מצביעים על כך, שדופמין ממלא תפקיד מרכזי בעיבוד מידע רגשי המתקבל מהבעות פנים. חוקרים הראו למשל, כי חסימה זמנית של דופמין בנבדקים בריאים פגעה ביכולת הזיהוי של כעס. מתן תרופות דופמינרגיות (לבודופא) לנבדקים בריאים הביא לירידה בפעילות האמיגדלה בעת צפייה בהבעות פנים ואילו מתן אמפטמינים (המגבירים פעילות של מונואמינים כדוגמת דופמין) לנבדקים בריאים, הביא לעלייה ברמת הפעילות באמיגדלה בעת צפייה בהבעות רגשיות. קיימת השערה, כי דיסרגולציה דופמינרגית המעצבבת את האמיגדלה תורמת לשינויים בעיבוד מידע רגשי מהבעות פנים, כך שעודף או חוסר של דופמין גורמים להפרעה בתפקודים אלה.
דופמין ורבייה
מחקרים על דופמין ורבייה מראים, כי מתן אגוניסטים דופמינרגים מגביר ואילו מתן אנטגוניסטים מחליש את תדירות ועוצמת שירי החיזור של הזרזיר האירופי (European starling). דופמין מופרש ביתר שאת לסטריאטום הונטראלי של זכרים ונקבות החולדה עם החשיפה של פרטנר מיני זמין, הוא גובר ככל שהאקט המיני מתקדם , ואילו חסימה של קולטנים לדופמין מסוג D2 מפחיתה את הניסיונות להרבעה ומגדילה את ההפוגות בין אקט לאקט.
נברן הערבות (prairie vole), ידוע בנאמנותו לבת זוגו (גם לאחר מותה) ורק לעיתים נדירות יקיים מגע מיני עם נברנית שאינה בת זוגתו הקבועה. נברנים אלה מגיבים באופן אגרסיבי רק כלפי בני זוג זרים פולשים ולעולם לא כלפי בת זוגם. אך מחקרים הראו, כי נברן זה מגיב בתוקפנות כלפי בת זוגו כאשר הוא מקבל אמפטמינים המעלים את ריכוז הדופמין המופרש בסטריאטום. במתן הלופרידול ניתן למנוע מנברנים אלה לפתח את הקשר המונוגמי שלהם, מה שממחיש את חשיבותו של דופמין ביצירת קשר מונוגמי ארוך טווח ( forming pair bonds).
דופמין והתנהגות אמהית
הקשר בין אם והתינוק הנו קריטי בשנים הראשונות, אך באופן ספציפי נמצא בבני אדם, כי ילדים שסבלו מטיפול הורי לקוי או חסר בחצי השנה הראשונה לחייהם, היו בעלי רמות נמוכות יותר של סרום דופמין ביתא-הידרוקסילאז (האנזים שממיר דופמין לנוראפינפרין), כלומר שהמערכת הדופמינרגית מושפעת מאיכות הקשר הורה – תינוק. יתרה מכך, במודלים של מכרסמים ניתן לראות, כי בקרב אמהות ובקרב צאצאים שסבלו מהפרדה מוקדמת בין האם והילוד, נמצאה סופר-סנסיטיזציה של רצפטורים דופמינרגים בסטריאטום הונטראלי, שהתבטאה בתגובתיות רבה יותר לסמים מעוררים (אמפטמינים וקוקאין), תופעה שמניחה את היסודות להתמכרות. חולדות המקבלות אמפטמינים לאחר הלידה מלקקות פחות את הוולדות שלהן, מתעכבות יותר באיסוף הצאצאים ובמגע עמם, ומשקיעות פחות מאמץ בבניית מאורת הגידול (קינון). לעומת זאת, חולדות המשקיעות זמן בליקוק ובטיפוח (grooming) הוולדות שלהן, משחררות יותר דופמין לסטריאטום הונטראלי (nucleus accumbens) , ונמצא קשר חיובי בין מידת הפעילות החשמלית ב VTA, וכן ב mPFC ובין מידת המאמץ המושקעת בהחזרת הגורים לקן.
דופמין ומוטיבציה לתגמול
אחד התחומים שנחקרו ביותר הוא תפקידו של דופמין במוטיבציה לתגמול חיובי ובלמידת חיזוקים חיוביים. מחקרים מראים, כי מתן גירוי דופמינרגי או פסיכוסטימולנטים המגבירים את ההפרשה של דופמין במערכת המזולימבית, מעלה את המוטיבציה להשקעת מאמץ עבור תגמול בקרב חולדות , כלבים , קופי רזוס ובבני אדם. התגמול יכול להיות ישיר (מתן סם או תרופה סיסטמיים, גירוי נוירוכימי או חשמלי ישירות ל -NAcc (מיקרודיאליזה או מיקרו אלקטרודה) או גירוי עקיף (כגון מתן מזון או משקה המעלים את הפעילות הדופמינרגית באזורי התגמול). פגיעה בפעילות הדופמינרגית (באמצעות אנטגוניסטים לדופמין כדוגמת הלופרידול) מורידה את ההשקעה של בעלי חיים בפעולות המיועדות להשיג תגמול. במצבים אלה פגיעה בדופמין מזרזת את נקודת השבירה ("breaking point"), שהיא נקודה בה האורגניזם מפסיק להשקיע את המאמץ הנדרש על מנת להשיג תגמול (כגון מספר לחיצות על דוושה, כשחולדה "היפו-דופמינרגית" נשברת לאחר לחיצות ספורות, ואילו חולדה "היפר-דופמינרגית" תישבר לאחר מספר רב מאוד של לחיצות).
בדומה לפעולה אותה מבצע האורגניזם על מנת להתקרב לגירוי חיובי בסביבתו, בתיאוריות הלמידה קיימות עבודות המתארות פעולה שמבצע האורגניזם על מנת להימנע מקבלת גירוי שלילי, כמו למשל חזירי ים (guinea pig) שלמדו להניע גלגל על מנת למנוע קבלת שוק חשמלי (עונש). מעבודות מוקדמות של חוקרים שבחנו את הפעילות הדופמינרגית בסטריאטום הוונטראלי במהלך מטלות של למידת חיזוק חיובי בעזרת מיקרו אלקטרודות המושתלות באזורי התגמול, עולה כי קיימת עלייה בשחרור של דופמין ב NAcc וברמות גבוהות יותר של מטאבוליטים אקסטראסלולאריים (DOPAC, HVA) המתרחשת במקביל להתנהגות ההמנעותית של החולדות המכוונת להפסיק או למנוע קבלת עונש. מתן אמפטמינים משפר את קצב למידת ההימנעות בקרב חולדות ואילו אנטגוניסטים דופמינרגיים מבטלים את האפקט הזה. נתונים אלה ואחרים מראים, כי ככל שמדובר בסטריאטום הוונטראלי (NAcc, VTA), דופמין מופרש באופן מוגבר במערכת המזולימבית כאשר קיים גירוי שלילי שהאורגניזם מנסה להימנע ממנו, ודופמין מתפקד במצבים לא רצויים אלה, כמנוע מוטיבציוני הדוחף את האורגניזם לבצע שינוי במצבו.
בוויכוח שניטש בשנים האחרונות על תפקידיו של דופמין במוטיבציה לתגמול, מושם דגש על שלושה תפקידים עיקריים : דופמין כמתווך הנאה ("Liking"), דופמין כמתווך רצייה ("Wanting") ודופמין כמתווך למידה של גירויים המנבאים תגמול חיובי ("Learning"). במסגרת הוויכוח האקדמי הזה, הועלו עדויות רבות לתקפותה של כל השערה, כאשר חוקרים שונים ניסו ועדיין מנסים לתמוך בגישה שלהם להבנת תפקידו המרכזי של דופמין בתגמול.
לחיזוק הטענות שדופמין מתווך הנאה ("Dopamine = The pleasure neurotransmitter"), ניתן לומר, כי הסטריאטום הוונטראלי (VTA, NAcc) הנו אזור אנטומי עשיר ביותר בתאים דופמינרגיים, וכי הפעילות המטאבולית בו עולה כאשר אורגניזמים באים במגע ישיר עם תגמול חיובי, כגון מזון, סקס, פסיכוסטימולנטים ותגמולים חברתיים או כלכליים. זוהי "היפותיזת האנהדוניה" , הנתמכת במחקרים המראים כי ההנאה מגירוי עולה עם פעילות סטריאטלית וונטראלית, ופגיעה במערכת הדופמינרגית פוגעת ביכולת להנאה.
חוקרים שתומכים יותר בתפקיד של דופמין כמתווך רצייה ("Wanting") מצדדים בטענות המראות כי דופמין מופרש דווקא בתיווך גירויים שהנם רצויים בסביבת האורגניזם, ופחות בהנאה מהצריכה שלהם בפועל; כך למשל הראו חוקרים, כי מתן methylphenidate (המעלה את ריכוז הדופמין האקסטראסלולרי במוח), גרם להפעלה רבה יותר של הסטריאטום הדורסאלי (caudate, putamen) בקרב נבדקים אנושיים, שנתנו להם לצפות בתמונות של מזון תחת הרעבה ממושכת, וכי הפעלה זו הייתה בקורלציה חיובית עם דיווח עצמי של רעב ורצון לאכול. בשונה מכך, הראו חוקרים אחרים שבדקו חולי פרקינסון עם התמכרות לתרופות דופמינרגיות (dopamine dysregulation syndrome), שחולים עם בעיית התמכרות לתרופות דופמינרגיות דירגו את הצורך בתרופות כגבוה יותר, ככל שהקליטה של ליגנדים לרצפטורים דופמינרגים בסטריאטום הונטראלי שלהם הייתה נמוכה יותר; כלומר, ש Wanting מבטא את הצורך לגשר על היפו-אקטיבציה דופמינרגית בסטריאטום הונטראלי ומטרתו להחזיר את האורגניזם למצב הומיאוסטטי תקין. בין אם הממצאים יובילו לסטריאטום הונטראלי או לסטריאטום הדורסאלי, גישה תיאורטית זו רואה בדופמין כמתווך רצייה, יותר מאשר את ההנאה עצמה מחומרים או גירויים מתגמלים.
בין התיאורטיקנים התומכים בתפקידו של דופמין בלמידה ("Learning"), בולטת עבודתו של וולפרם שולץ שהציע, שנוירונים דופמינרגיים מופעלים בעיקר לצורך קידוד של אירועים בעלי חשיבות בסביבה (incentive salience); כלומר, שנוירון דופמינרגי בסטריאטום הונטראלי יעבוד ביתר שאת בעת הופעת גירוי, המלמד על סבירות גבוהה לקבלת גמול. במידה והגמול הנו צפוי מראש או שהסבירות לקבלת התגמול הנה נמוכה מאוד, התא הדופמינרגי יפעל באופן מינימלי. יתרה מכך, במידה והיתה טעות בחיזוי והתגלה שהפרס שהיה צפוי לבסוף אינו מגיע, או שהגירוי מנבא דווקא עונש ולא פרס, תתקיים אינהיביציה של הפעילות הדופמינרגית (reward prediction error) וכל זאת על מנת למנוע למידה של גירוי שהנו מנבא תגמול גרוע. תאוריית הלמידה נתמכת בכך, שנוירונים דופמינרגיים מופעלים גם לנוכח קבלת תגמול ממשי כגון מזון או שתייה (unconditioned stimulus, UCS), אך גם לנוכח גירויים סביבתיים (תחושתיים, אודיטוריים, ויזואליים) המבשרים את קבלת התגמול הרצוי(conditioned stimulus, CS) .
דופמין והתנהגות הומאוסטטית: תיאבון ורעב
מחקרים בחולדות הראו כי רמות הדופמין בסטריאטום עולות לאחר אכילה , ואילו בבני אדם רמת הפעילות הדופמינרגית בסטריאטום עולה ככל שבני אדם מדווחים על הנאה רבה יותר מהאוכל. אנו יודעים גם, כי השחרור של דופמין בסטריאטום קשור לא רק בהנאה מהאוכל עצמו, אלא גם מהצגת גירויים בסביבת האורגניזם המבשרים על מזון, וכן עקב הצורך בביצוע פעולות הנדרשות לצורך השגת מזון. מחקר שבדק הרגלי אכילה של חולדות עם נטייה מולדת להשמנה (Sprague–Dawley obese rats), הראה שבחולדות אלה קיימת מלכתחילה רמת פעילות דופמינרגית נמוכה יותר בסטריאטום הונטראלי בתגובה לאכילת מנת מזון סטנדרטית. מחקרים עדכניים מראים לנו, כי הנטייה לפתח היפו-אקטיבציה דופמינרגית בתגובה למנת מזון, ועקב כך לפגוע בעוצמת הגירוי המתקבל ממרכזי העונג, הנה תכונה המוכוונת גנטית בבעלי חיים ובבני אדם. - על בסיס ממצאים כגון אלה וכן בפרדיגמות אחרות הבוחנות התנהגות מכוונת תגמול, טוענים חלק מחוקרים, כי אנשים הסובלים מבעיות התמכרות בכלל, משקפים רמות נמוכות יותר של קולטנים לדופמין בסטריאטום אשר גורמות לרגישות נמוכה יותר לתגמולים טבעיים (כגון אוכל, שתיה, מין או פעילות גופנית) ולכן מפתחים התנהגויות קומפולסיביות שמטרתן להעלות את הטונוס ההדוני (hedonic tone), באמצעות פסיכוסטימולנטים, צריכה מוגזמת של מזון או תרופות או בהתמכרות לאוכל, לסקס או להימורים.
דופמין, חקירה, וחיפוש אחר חידושים
מספר מחקרים בשנים האחרונות הראו, כי קיימת לאטרליזציה המיספריאלית במוטיבציה לתגמול, וכי ישנו תפקיד שונה להמיספרה הימנית לעומת השמאלית בציפייה לתגמול חיובי. במחקר אחד נמצא קשר בין פעילות מוגברת של אזורים בקורטקס הפרה פרונטלי הדורסולאטראלי והאורביטופרונטלי השמאלי ובין תגובתיות מוגברת לגירויים מנבאי תגמול. באופן דומה נמצא במחקר אחר קשר שלילי מובהק בין מידת הקשירה של ליגנד ספציפי לרצפטורים דופמינרגיים מסוג D2 (([11C]FLB 457 באינסולה הימנית ובין תכונה אישיותית המאופיינת בחיפוש אחר חידושים (novelty seeking, NS) כך, שנבדקים בעלי קשירה דופמינרגית נמוכה באינסולה הימנית היו בעלי נטייה רבה יותר לתכונה זו. NS מתוארת בבעלי חיים כתכונה התנהגותית המתאפיינת בחקירה תכופה של הסביבה, התקרבות לגירויים חדשים והימנעות פעילה מגירוים שליליים בסביבה. בבני אדם, NS מתוארת כממד אישיותי המורכב מארבעה גורמים נפרדים, שהם: התרגשות מחקירה של גירויים חדשים לעומת נוקשות, אימפולסיביות לעומת התנהגות שקולה, מוחצנות לעומת שמרנות וחוסר ארגון לעומת משמעת עצמית גבוהה. NS נמצאה בקורלציה חיובית עם רמת הפעילות הדופמינרגית בבני אדם בריאים ומתארת רצון להתקרב (בחקירה או בהתנהגות מכוונת) לגירויים בעלי ערך חיובי בסביבת האורגניזם.
פרופ' רחל תומר ופרופ' יהודית אהרון-פרץ מישראל, הראו במחקר בחולי פרקינסון, קשר חיובי בין חומרת החסר הדופמינרגי בהמיספרה השמאלית (כפי שנמדד על ידי חומרת הסימנים המוטוריים הקונטרא-לאטראליים) ובין הירידה במדד NS. במחקר המשך הראו תומר ועמיתיה קורלציה בין האסימטריה של קשירה של ליגנד לרצפטורים דופמינרגיים מסוג D2 בסטריאטום ([11C]raclopride) לבין המדד האישיותי של incentive motivation. ממצאי המחקר הצביעו על זמינות רבה יותר של רצפטורים מסוג D2 ב putamen השמאלי ביחס לימני, ובכך תמכו בקשר שבין ההמיספרה השמאלית, דופמין ומוטיבציה לתגמול.
סיכום
במאמר זה הוצגו רק מעט ממגוון תפקידיו של דופמין בהתנהגות, ותחומים רבים וחשובים נוספים, כגון פעילותו בתהליכי חשיבה, קשב וזיכרון, אגירת מזון, יצירתיות, דת, אמונה ופסיכופתולוגיה - כלל לא תוארו כאן וממתינים לפירוט נרחב יותר בזמן אחר.
עיקר המפגש של אנשי רפואה עם דופמין והתנהגות הוא בקצוות, בהפרעות התנהגותיות הנגרמות מעודף (כמו בקשת ההפרעות הפסיכוטיות), או מחוסר דופמין (כמו למשל בפרקינסון, במצבי דיכאון או אפטיה). אך יש לזכור כי לדופמין תפקידים רבים ברפרטואר ההתנהגות האנושי, ולכן יש לבחור בהסתכלות רחבה על מגוון ההשפעות שיש לטיפולים תרופתיים על המערכת הדופמינרגית, ולא להתמקד בהכרח במוטוריקה, במצב רוח או בהתנהגות הדונית. יתרה מכך, הבנת פעולתו של דופמין במוח משמעה הבנת יכולתה של נפש האדם לקיים את עצמה באופן מלא, כיישות חיונית, המסוגלת להתמקד במטרות, לרדוף אחריהן בהתמדה ולשאוף למימושן. דופמין הוא שנותן לנו את הטעם שבקיומנו, הוא תבלין החיים, שעודף ממנו עשוי לקלקל את יצירתנו, אך חוסר ממנו משאיר אותנו בהכרח בקיום טפל ועקר.
דר' עומר פורת
כבר בשנת 1910 הצליחו ג'ורג' בארגר וג'יימס אוונס לייצר לראשונה דופמין בחדריהן החשוכים של מעבדות "Wellcome" בלונדון, אך לקחו עוד 50 שנה בטרם הצליח אולה הורניקווויץ לייצר לבודופא. אותו לבודופא, dopamine's precursor, הפך להיות התקווה של מיליוני חולים בהפרעה ההיפו-דופמינרגית הגדולה בתולדות האנושות, מחלת פרקינסון. במקביל זוהה עודף דופמין כאויב מספר אחת של מיליוני חולים בהפרעות היפר-דופמינרגיות, בראשן סכיזופרניה וקשת ההפרעות הפסיכוטיות ("The dopamine hypothesis").
מאז צלח דופמין את התחומים הנוירופסיכיאטרים בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, הוא עבר מהפכה נוספת עם התפתחות מדעי העצב (neuroscience) אשר הציבו אותו כשותף מרכזי בהבנתם של התפקודים ההתנהגותיים והקוגניטיביים, ובהתחקות אחר תהליכים מוטיבציוניים בהתנהגותם של בני אדם ובעלי חיים.
כיום חיפוש ב PubMed על "דופמין והתנהגות" מוליד פי ארבע יותר ציטטות (27,868( מאשר "cocaine addiction" ומספר הפרסומים על דופמין והתנהגות עולה משנה לשנה. ספרים חשובים חדשים מתפרסמים וכנסים בינלאומיים מוקדשים ללמידת תפקודיו בתוך גרעיני הבסיס ומחוצה להם, ומעבדות הדמיה מפתחות טכניקות למיפוי מדויק יותר של פעילות המערכת הדופמינרגית.
אז למה דופמין מעניין? הוא מעניין כי ככל שאנחנו למדים יותר על התנהגות בעלי חיים כך אנחנו נוכחים לראות עד כמה הוא שותף חיוני בכל התהליכים הקוגניטיביים, החל מהפניית הקשב ויציבותו, דרך יכולות התפיסה, הלמידה והזיכרון, וכלה ביכולות הניהוליות. הוא שותף פעיל בוויסות שינה, באוכל ובמין וכמובן בתכנון בבקרה ובהוצאה לפועל של תנועה. למעשה, אין כמעט פעולה מוחית שלא מערבת דופמין בצורה כזו או אחרת, ולא ניתן להשפיע על המערכת הדופמינרגית מבלי שהדבר יבוא לידי ביטוי במערכות התנהגותיות.
רקע: דופמין, מבנה מיקום ופעילות נוירונאלית
דופמין הנו מתווך עצבי, מולקולה המורכבת מפחמן, מימן, חמצן וחנקן, אבני הבנייה של שלושת הקטאכולמינים (דופמין, אפינפרין ונוראפינפרין) . דופמין מיוצר מחומצת האמינוtyrosine המופקת מ phenylalanine. דופמין פועל בעולם החי והצומח כנוירוטרנסימטור, כנוירומודולטור, וכנוירו-הורמון ומצוי בצמחים שונים , בחרקים בדגים בבעלי חוליות ובחסרי חוליות בהם הוא פועל במגוון דרכים במטרה לשמר הומיאוסטזיס, החל מהרמה הפיזיולוגית הפריפריאלית וכלה ברמה ההתנהגותית ובמערכת העצבית המרכזית.
במוח האדם וביונקים אחרים פועלת המערכת הדופמינרגית בעיקר בסטריאטום אך גם מחוצה לו, באזורים קורטיקליים פרה- פרונטליים, מדיאליים, אינפרא ופארא-לימביים. נוירונים דופמינרגיים נמצאים בעיקר ב- substansia nigra pars compacta (SNpc), בטגמנטום הוונטראלי(VTA) ובהיפותאלמוס, ורצפטורים לדופמין (מסוג D1, D2) ממוקמים בעיקר בסטריאטום הדורסאלי, באזורי התגמול (neucleus accumbens, NAcc) וב- olfactory tubercle. ריכוזים נמוכים יותר של רצפטורים דופמינרגים נמצאים בקורטקס, ב- septum pellucidum ובהיפותלמוס ואילו בהיפוקמפוס ריכוזם מזערי . המערכת הדופמינרגית פועלת בארבעה מסלולים עיקריים בצרברום: הראשון שהוא מסלול ניגרוסטריאטאלי, המקשר בין ה-SNpc ובין הסטריאטום הדורסאלי; השני מחבר בין ה-VTA לאזורים לימביים, המכונה המסלול המזולימבי; השלישי המחבר בין ה VTA ואזורים נרחבים בניאו-קורטקס; הרביעי פועל על ידי הפרשת דופמין מההיפותלמוס להיפופיזה על מנת לעכב את ייצור פרולקטין, מסלול המכונה tuberoinfundibular .
היקף הפעילות הדופמינרגית שזוהה בהתנהגות בעלי חיים ובבני אדם
כנראה שלא קיים תחום קוגניטיבי או התנהגותי שדופמין אינו משחק בו תפקיד כלשהו. מאז שזוהה דופמין לפני כחמישים שנה (על ידי זוכה פרס נובל ברפואה לשנת 2000, ד"ר ארוויד קרלסון משבדיה), כשחקן מפתח במערכת העצבים , הלך והתברר עד כמה הוא דומיננטי גם בפתופיזיולוגיה של מגוון מצבים נוירופסיכיאטרים, בניהם סכיזופרניה, ADHD ומחלת פרקינסון, וכי תרופות המגבירות שחרור דופמינרגי (methylphenidate, אגוניסטים דופמינרגיים) או מעכבות שחרור דופמינרגי (כגון הלופרידול) משפיעות על הקוגניציה וההתנהגות של החולה, לעיתים לא פחות מאשר על המוטוריקה שלו.
מבין השלל הרב של מחקרים המתמקדים בדופמין והתנהגות או דופמין וקוגניציה, נזכיר כאן רק מספר מצומצם ולו רק בכדי לתת מושג כלשהו על מגוון התפקודים בהם מעורב דופמין.
דופמין ואינטראקציה חברתית
פסיכוסטימולנטים המעלים את ריכוז הדופמין בסטריאטום הונטראלי באופן כללי מורידים את רמת הפעילות החברתית; חולדות צעירות המקבלות אמפטמינים (החוסמים את הקליטה מחדש של דופמין ומעלים את ריכוזו ברמה החוץ תאית) יוזמות פחות משחק עם חולדות צעירות אחרות וגם פחות משתפות פעולה עם בקשות למשחק על ידי חולדות אחרות, שלא קיבלו סטימולנטים (וזאת ללא הבדל ביכולות תנועתית או מוטורית הנשארת שמורה).
בבני אדם, נמצא כי אנשים עם פוביה חברתית הנם בעלי קליטה נמוכה יותר של רדיו-ליגנדים לרצפטורים דופמינרגים מסוג D2 בסטריאטום בהשוואה לנבדקים בריאים , כלומר, שחלק מהביטוי של החרדה החברתית שלהם מתאפיין גם בפעילות דופמינרגית נמוכה באזורי התגמול.
מאפיין אחד באינטראקציה חברתית, הוא היכולת לזהות הבעות פנים, המהוות אינדיקציה על כוונותיו של האחר. מחקרים בבני אדם מצביעים על כך, שדופמין ממלא תפקיד מרכזי בעיבוד מידע רגשי המתקבל מהבעות פנים. חוקרים הראו למשל, כי חסימה זמנית של דופמין בנבדקים בריאים פגעה ביכולת הזיהוי של כעס. מתן תרופות דופמינרגיות (לבודופא) לנבדקים בריאים הביא לירידה בפעילות האמיגדלה בעת צפייה בהבעות פנים ואילו מתן אמפטמינים (המגבירים פעילות של מונואמינים כדוגמת דופמין) לנבדקים בריאים, הביא לעלייה ברמת הפעילות באמיגדלה בעת צפייה בהבעות רגשיות. קיימת השערה, כי דיסרגולציה דופמינרגית המעצבבת את האמיגדלה תורמת לשינויים בעיבוד מידע רגשי מהבעות פנים, כך שעודף או חוסר של דופמין גורמים להפרעה בתפקודים אלה.
דופמין ורבייה
מחקרים על דופמין ורבייה מראים, כי מתן אגוניסטים דופמינרגים מגביר ואילו מתן אנטגוניסטים מחליש את תדירות ועוצמת שירי החיזור של הזרזיר האירופי (European starling). דופמין מופרש ביתר שאת לסטריאטום הונטראלי של זכרים ונקבות החולדה עם החשיפה של פרטנר מיני זמין, הוא גובר ככל שהאקט המיני מתקדם , ואילו חסימה של קולטנים לדופמין מסוג D2 מפחיתה את הניסיונות להרבעה ומגדילה את ההפוגות בין אקט לאקט.
נברן הערבות (prairie vole), ידוע בנאמנותו לבת זוגו (גם לאחר מותה) ורק לעיתים נדירות יקיים מגע מיני עם נברנית שאינה בת זוגתו הקבועה. נברנים אלה מגיבים באופן אגרסיבי רק כלפי בני זוג זרים פולשים ולעולם לא כלפי בת זוגם. אך מחקרים הראו, כי נברן זה מגיב בתוקפנות כלפי בת זוגו כאשר הוא מקבל אמפטמינים המעלים את ריכוז הדופמין המופרש בסטריאטום. במתן הלופרידול ניתן למנוע מנברנים אלה לפתח את הקשר המונוגמי שלהם, מה שממחיש את חשיבותו של דופמין ביצירת קשר מונוגמי ארוך טווח ( forming pair bonds).
דופמין והתנהגות אמהית
הקשר בין אם והתינוק הנו קריטי בשנים הראשונות, אך באופן ספציפי נמצא בבני אדם, כי ילדים שסבלו מטיפול הורי לקוי או חסר בחצי השנה הראשונה לחייהם, היו בעלי רמות נמוכות יותר של סרום דופמין ביתא-הידרוקסילאז (האנזים שממיר דופמין לנוראפינפרין), כלומר שהמערכת הדופמינרגית מושפעת מאיכות הקשר הורה – תינוק. יתרה מכך, במודלים של מכרסמים ניתן לראות, כי בקרב אמהות ובקרב צאצאים שסבלו מהפרדה מוקדמת בין האם והילוד, נמצאה סופר-סנסיטיזציה של רצפטורים דופמינרגים בסטריאטום הונטראלי, שהתבטאה בתגובתיות רבה יותר לסמים מעוררים (אמפטמינים וקוקאין), תופעה שמניחה את היסודות להתמכרות. חולדות המקבלות אמפטמינים לאחר הלידה מלקקות פחות את הוולדות שלהן, מתעכבות יותר באיסוף הצאצאים ובמגע עמם, ומשקיעות פחות מאמץ בבניית מאורת הגידול (קינון). לעומת זאת, חולדות המשקיעות זמן בליקוק ובטיפוח (grooming) הוולדות שלהן, משחררות יותר דופמין לסטריאטום הונטראלי (nucleus accumbens) , ונמצא קשר חיובי בין מידת הפעילות החשמלית ב VTA, וכן ב mPFC ובין מידת המאמץ המושקעת בהחזרת הגורים לקן.
דופמין ומוטיבציה לתגמול
אחד התחומים שנחקרו ביותר הוא תפקידו של דופמין במוטיבציה לתגמול חיובי ובלמידת חיזוקים חיוביים. מחקרים מראים, כי מתן גירוי דופמינרגי או פסיכוסטימולנטים המגבירים את ההפרשה של דופמין במערכת המזולימבית, מעלה את המוטיבציה להשקעת מאמץ עבור תגמול בקרב חולדות , כלבים , קופי רזוס ובבני אדם. התגמול יכול להיות ישיר (מתן סם או תרופה סיסטמיים, גירוי נוירוכימי או חשמלי ישירות ל -NAcc (מיקרודיאליזה או מיקרו אלקטרודה) או גירוי עקיף (כגון מתן מזון או משקה המעלים את הפעילות הדופמינרגית באזורי התגמול). פגיעה בפעילות הדופמינרגית (באמצעות אנטגוניסטים לדופמין כדוגמת הלופרידול) מורידה את ההשקעה של בעלי חיים בפעולות המיועדות להשיג תגמול. במצבים אלה פגיעה בדופמין מזרזת את נקודת השבירה ("breaking point"), שהיא נקודה בה האורגניזם מפסיק להשקיע את המאמץ הנדרש על מנת להשיג תגמול (כגון מספר לחיצות על דוושה, כשחולדה "היפו-דופמינרגית" נשברת לאחר לחיצות ספורות, ואילו חולדה "היפר-דופמינרגית" תישבר לאחר מספר רב מאוד של לחיצות).
בדומה לפעולה אותה מבצע האורגניזם על מנת להתקרב לגירוי חיובי בסביבתו, בתיאוריות הלמידה קיימות עבודות המתארות פעולה שמבצע האורגניזם על מנת להימנע מקבלת גירוי שלילי, כמו למשל חזירי ים (guinea pig) שלמדו להניע גלגל על מנת למנוע קבלת שוק חשמלי (עונש). מעבודות מוקדמות של חוקרים שבחנו את הפעילות הדופמינרגית בסטריאטום הוונטראלי במהלך מטלות של למידת חיזוק חיובי בעזרת מיקרו אלקטרודות המושתלות באזורי התגמול, עולה כי קיימת עלייה בשחרור של דופמין ב NAcc וברמות גבוהות יותר של מטאבוליטים אקסטראסלולאריים (DOPAC, HVA) המתרחשת במקביל להתנהגות ההמנעותית של החולדות המכוונת להפסיק או למנוע קבלת עונש. מתן אמפטמינים משפר את קצב למידת ההימנעות בקרב חולדות ואילו אנטגוניסטים דופמינרגיים מבטלים את האפקט הזה. נתונים אלה ואחרים מראים, כי ככל שמדובר בסטריאטום הוונטראלי (NAcc, VTA), דופמין מופרש באופן מוגבר במערכת המזולימבית כאשר קיים גירוי שלילי שהאורגניזם מנסה להימנע ממנו, ודופמין מתפקד במצבים לא רצויים אלה, כמנוע מוטיבציוני הדוחף את האורגניזם לבצע שינוי במצבו.
בוויכוח שניטש בשנים האחרונות על תפקידיו של דופמין במוטיבציה לתגמול, מושם דגש על שלושה תפקידים עיקריים : דופמין כמתווך הנאה ("Liking"), דופמין כמתווך רצייה ("Wanting") ודופמין כמתווך למידה של גירויים המנבאים תגמול חיובי ("Learning"). במסגרת הוויכוח האקדמי הזה, הועלו עדויות רבות לתקפותה של כל השערה, כאשר חוקרים שונים ניסו ועדיין מנסים לתמוך בגישה שלהם להבנת תפקידו המרכזי של דופמין בתגמול.
לחיזוק הטענות שדופמין מתווך הנאה ("Dopamine = The pleasure neurotransmitter"), ניתן לומר, כי הסטריאטום הוונטראלי (VTA, NAcc) הנו אזור אנטומי עשיר ביותר בתאים דופמינרגיים, וכי הפעילות המטאבולית בו עולה כאשר אורגניזמים באים במגע ישיר עם תגמול חיובי, כגון מזון, סקס, פסיכוסטימולנטים ותגמולים חברתיים או כלכליים. זוהי "היפותיזת האנהדוניה" , הנתמכת במחקרים המראים כי ההנאה מגירוי עולה עם פעילות סטריאטלית וונטראלית, ופגיעה במערכת הדופמינרגית פוגעת ביכולת להנאה.
חוקרים שתומכים יותר בתפקיד של דופמין כמתווך רצייה ("Wanting") מצדדים בטענות המראות כי דופמין מופרש דווקא בתיווך גירויים שהנם רצויים בסביבת האורגניזם, ופחות בהנאה מהצריכה שלהם בפועל; כך למשל הראו חוקרים, כי מתן methylphenidate (המעלה את ריכוז הדופמין האקסטראסלולרי במוח), גרם להפעלה רבה יותר של הסטריאטום הדורסאלי (caudate, putamen) בקרב נבדקים אנושיים, שנתנו להם לצפות בתמונות של מזון תחת הרעבה ממושכת, וכי הפעלה זו הייתה בקורלציה חיובית עם דיווח עצמי של רעב ורצון לאכול. בשונה מכך, הראו חוקרים אחרים שבדקו חולי פרקינסון עם התמכרות לתרופות דופמינרגיות (dopamine dysregulation syndrome), שחולים עם בעיית התמכרות לתרופות דופמינרגיות דירגו את הצורך בתרופות כגבוה יותר, ככל שהקליטה של ליגנדים לרצפטורים דופמינרגים בסטריאטום הונטראלי שלהם הייתה נמוכה יותר; כלומר, ש Wanting מבטא את הצורך לגשר על היפו-אקטיבציה דופמינרגית בסטריאטום הונטראלי ומטרתו להחזיר את האורגניזם למצב הומיאוסטטי תקין. בין אם הממצאים יובילו לסטריאטום הונטראלי או לסטריאטום הדורסאלי, גישה תיאורטית זו רואה בדופמין כמתווך רצייה, יותר מאשר את ההנאה עצמה מחומרים או גירויים מתגמלים.
בין התיאורטיקנים התומכים בתפקידו של דופמין בלמידה ("Learning"), בולטת עבודתו של וולפרם שולץ שהציע, שנוירונים דופמינרגיים מופעלים בעיקר לצורך קידוד של אירועים בעלי חשיבות בסביבה (incentive salience); כלומר, שנוירון דופמינרגי בסטריאטום הונטראלי יעבוד ביתר שאת בעת הופעת גירוי, המלמד על סבירות גבוהה לקבלת גמול. במידה והגמול הנו צפוי מראש או שהסבירות לקבלת התגמול הנה נמוכה מאוד, התא הדופמינרגי יפעל באופן מינימלי. יתרה מכך, במידה והיתה טעות בחיזוי והתגלה שהפרס שהיה צפוי לבסוף אינו מגיע, או שהגירוי מנבא דווקא עונש ולא פרס, תתקיים אינהיביציה של הפעילות הדופמינרגית (reward prediction error) וכל זאת על מנת למנוע למידה של גירוי שהנו מנבא תגמול גרוע. תאוריית הלמידה נתמכת בכך, שנוירונים דופמינרגיים מופעלים גם לנוכח קבלת תגמול ממשי כגון מזון או שתייה (unconditioned stimulus, UCS), אך גם לנוכח גירויים סביבתיים (תחושתיים, אודיטוריים, ויזואליים) המבשרים את קבלת התגמול הרצוי(conditioned stimulus, CS) .
דופמין והתנהגות הומאוסטטית: תיאבון ורעב
מחקרים בחולדות הראו כי רמות הדופמין בסטריאטום עולות לאחר אכילה , ואילו בבני אדם רמת הפעילות הדופמינרגית בסטריאטום עולה ככל שבני אדם מדווחים על הנאה רבה יותר מהאוכל. אנו יודעים גם, כי השחרור של דופמין בסטריאטום קשור לא רק בהנאה מהאוכל עצמו, אלא גם מהצגת גירויים בסביבת האורגניזם המבשרים על מזון, וכן עקב הצורך בביצוע פעולות הנדרשות לצורך השגת מזון. מחקר שבדק הרגלי אכילה של חולדות עם נטייה מולדת להשמנה (Sprague–Dawley obese rats), הראה שבחולדות אלה קיימת מלכתחילה רמת פעילות דופמינרגית נמוכה יותר בסטריאטום הונטראלי בתגובה לאכילת מנת מזון סטנדרטית. מחקרים עדכניים מראים לנו, כי הנטייה לפתח היפו-אקטיבציה דופמינרגית בתגובה למנת מזון, ועקב כך לפגוע בעוצמת הגירוי המתקבל ממרכזי העונג, הנה תכונה המוכוונת גנטית בבעלי חיים ובבני אדם. - על בסיס ממצאים כגון אלה וכן בפרדיגמות אחרות הבוחנות התנהגות מכוונת תגמול, טוענים חלק מחוקרים, כי אנשים הסובלים מבעיות התמכרות בכלל, משקפים רמות נמוכות יותר של קולטנים לדופמין בסטריאטום אשר גורמות לרגישות נמוכה יותר לתגמולים טבעיים (כגון אוכל, שתיה, מין או פעילות גופנית) ולכן מפתחים התנהגויות קומפולסיביות שמטרתן להעלות את הטונוס ההדוני (hedonic tone), באמצעות פסיכוסטימולנטים, צריכה מוגזמת של מזון או תרופות או בהתמכרות לאוכל, לסקס או להימורים.
דופמין, חקירה, וחיפוש אחר חידושים
מספר מחקרים בשנים האחרונות הראו, כי קיימת לאטרליזציה המיספריאלית במוטיבציה לתגמול, וכי ישנו תפקיד שונה להמיספרה הימנית לעומת השמאלית בציפייה לתגמול חיובי. במחקר אחד נמצא קשר בין פעילות מוגברת של אזורים בקורטקס הפרה פרונטלי הדורסולאטראלי והאורביטופרונטלי השמאלי ובין תגובתיות מוגברת לגירויים מנבאי תגמול. באופן דומה נמצא במחקר אחר קשר שלילי מובהק בין מידת הקשירה של ליגנד ספציפי לרצפטורים דופמינרגיים מסוג D2 (([11C]FLB 457 באינסולה הימנית ובין תכונה אישיותית המאופיינת בחיפוש אחר חידושים (novelty seeking, NS) כך, שנבדקים בעלי קשירה דופמינרגית נמוכה באינסולה הימנית היו בעלי נטייה רבה יותר לתכונה זו. NS מתוארת בבעלי חיים כתכונה התנהגותית המתאפיינת בחקירה תכופה של הסביבה, התקרבות לגירויים חדשים והימנעות פעילה מגירוים שליליים בסביבה. בבני אדם, NS מתוארת כממד אישיותי המורכב מארבעה גורמים נפרדים, שהם: התרגשות מחקירה של גירויים חדשים לעומת נוקשות, אימפולסיביות לעומת התנהגות שקולה, מוחצנות לעומת שמרנות וחוסר ארגון לעומת משמעת עצמית גבוהה. NS נמצאה בקורלציה חיובית עם רמת הפעילות הדופמינרגית בבני אדם בריאים ומתארת רצון להתקרב (בחקירה או בהתנהגות מכוונת) לגירויים בעלי ערך חיובי בסביבת האורגניזם.
פרופ' רחל תומר ופרופ' יהודית אהרון-פרץ מישראל, הראו במחקר בחולי פרקינסון, קשר חיובי בין חומרת החסר הדופמינרגי בהמיספרה השמאלית (כפי שנמדד על ידי חומרת הסימנים המוטוריים הקונטרא-לאטראליים) ובין הירידה במדד NS. במחקר המשך הראו תומר ועמיתיה קורלציה בין האסימטריה של קשירה של ליגנד לרצפטורים דופמינרגיים מסוג D2 בסטריאטום ([11C]raclopride) לבין המדד האישיותי של incentive motivation. ממצאי המחקר הצביעו על זמינות רבה יותר של רצפטורים מסוג D2 ב putamen השמאלי ביחס לימני, ובכך תמכו בקשר שבין ההמיספרה השמאלית, דופמין ומוטיבציה לתגמול.
סיכום
במאמר זה הוצגו רק מעט ממגוון תפקידיו של דופמין בהתנהגות, ותחומים רבים וחשובים נוספים, כגון פעילותו בתהליכי חשיבה, קשב וזיכרון, אגירת מזון, יצירתיות, דת, אמונה ופסיכופתולוגיה - כלל לא תוארו כאן וממתינים לפירוט נרחב יותר בזמן אחר.
עיקר המפגש של אנשי רפואה עם דופמין והתנהגות הוא בקצוות, בהפרעות התנהגותיות הנגרמות מעודף (כמו בקשת ההפרעות הפסיכוטיות), או מחוסר דופמין (כמו למשל בפרקינסון, במצבי דיכאון או אפטיה). אך יש לזכור כי לדופמין תפקידים רבים ברפרטואר ההתנהגות האנושי, ולכן יש לבחור בהסתכלות רחבה על מגוון ההשפעות שיש לטיפולים תרופתיים על המערכת הדופמינרגית, ולא להתמקד בהכרח במוטוריקה, במצב רוח או בהתנהגות הדונית. יתרה מכך, הבנת פעולתו של דופמין במוח משמעה הבנת יכולתה של נפש האדם לקיים את עצמה באופן מלא, כיישות חיונית, המסוגלת להתמקד במטרות, לרדוף אחריהן בהתמדה ולשאוף למימושן. דופמין הוא שנותן לנו את הטעם שבקיומנו, הוא תבלין החיים, שעודף ממנו עשוי לקלקל את יצירתנו, אך חוסר ממנו משאיר אותנו בהכרח בקיום טפל ועקר.
דר' עומר פורת
omerporat77@gmail.com